נגישות

חוקי המחזור בישראל

תקנות וחוקי הפסולת במדינת ישראל

לאורך העשורים האחרונים אנו עדים להתפתחותה של חקיקה אשר מסדירה את הטיפול בפסולת במדינת ישראל.
מתוך הבנה שטיפול איכותי בפסולת אינו טרנד סביבתי אלא המפתח לבריאות האוכלוסייה הכללית, פיתח הרגולטור המקומי שורה של חוקים ותקנות אשר מסדירים את הטיפול, המיחזור וההטמנה של פסולת מסוגים שונים.
במאמר זה נדון בחוקים השונים ונבהיר מהו ההיגיון האקולוגי והכלכלי אשר נמצא בבסיסם.

 

על מי חלים חוקי הפסולת במדינת ישראל?

חוקי הפסולת חלים על כל תושב של מדינת ישראל ונאכפים ביתר שאת על ידי המשרד להגנת הסביבה והרשויות המקומיות.

תעשיינים, עסקים ובעלי חברות צריכים לדעת שמדיניות האכיפה המודרנית והקנסות הכבדים שמעניקים בתי המשפט מעידים על יחס של אפס סובלנות כלפי השלכה בלתי מבוקרת של פסולת תעשייתית לאזורים ציבוריים.

מהו המקור המשפטי עליו מבוססת החקיקה בנושא זה?

הבסיס המשפטי להתפתחות חוקי הפסולת הינו "חוק שמירת הניקיון התשמ"ד" אשר נחקק בשנת 1984 ועיגן לראשונה את איסור השלכת הפסולת במרחב הציבורי.

ההבנה ששמירה על החזות העירונית מתחילה באכיפה אפקטיבית הובילה לשורה של תקנות ששילבו בין האחריות המשפטית של גורמים פרטיים (חברות, יצרנים ומפעלים) לבין חובת האכיפה של הרשויות השונות ומצאו את הביטוי שלהן ב"תקנות שמירת הניקיון התשמ"ז ", אשר נחקקו בשנת 1987.

חקיקה בנושא פסולת בניין – טיפול והטמנה

"תקנות התכנון והבנייה" אשר נחקקו בשנת 1998 נחשבות לתקנות המחמירות ביותר והחשובות ביותר בהתמודדות עם פסולת שמקורה בעבודות בניין ומתייחסות באופן מפורש לאחריות החוקית של הקבלנים השונים.

על פי חוק זה: פסולת שמקורה בתהליכי בנייה, שיפוץ או הריסה, מחייבת טיפול מיוחד והתייחסות שונה מפסולת סטנדרטית.

משום שפסולת מסוג זה מכילה שאריות של חומרים מסוכנים ועלולה לגרום לפציעה של העוברים והשבים, על הקבלנים המבצעים חלה אחריות לשנע את שאריות הפסולת אל עבר אתרי הטמנה מוסמכים אשר נמצאים במרחק הגיאוגרפי הקצר ביותר מאזור העבודות.

בנוסף, אין לאחסן את הפסולת בפח אשפה רגיל אלא אך ורק במכולות אחסון מיוחדות.

חקיקה בנושא צמיגים לכלי רכב

עשרות אלפי טונות של צמיגים נמכרים מדי שנה.

חלק בעקבות העלייה במספר כלי הרכב החדשים, אחרים בעקבות תיקונים והחלפת צמיגים סדירה.

לאור נתונים אלו ומשום שהצמיג מורכב ממגוון של מרכיבים בלתי מתכלים, נחקק בשנת 2007 "חוק לסילוק ולמיחזור צמיגים".

במסגרת החוק, חל איסור מפורש להשליך צמיגים לאשפה הכללית ויש לדאוג למיחזור של 85 אחוזים מסך כל הצמיגים אשר נמצאו פגומים ומיועדים לאשפה.

ראוי לציין כי הצמיגים תופסים נפח רב ועל ידי מיחזור שלהם, איפשר המחוקק לחסוך באופן משמעותי בנפח האשפה.

חקיקה בנוגע לטיפול באריזות של מוצרים

"חוק להסדרת הטיפול באריזות" מבהיר באופן מדויק אילו סוגי אריזות מתאימות לשימוש חוזר, אילו אריזות מיועדות להטמנה ומהם התהליכים הנדרשים בכדי לטפל בכל אריזה.

החוק מביא בחשבון את החומר שממנו עשויה האריזה ואת מידת ההיחשפות שלה לחומרים מסוכנים.

באופן עקרוני, ניתן לומר שאריזות אשר שימשו להובלה של חומרים רעילים או כאלו הנחשבים למעוררי מחלות יוטמנו באזור מורשה ואילו אריזות אשר ניתן למחזר אותם יעברו תהליכי סטריליזציה ויחזרו אל השוק המוסדי.

חקיקה בנוגע לטיפול בחומרים מסוכנים

"תקנות רישוי עסקים" (סילוק פסולת חומרים מסוכנים) אשר נחקק בשנת 1990 מעודד הפחתה של ייצור חומרים מסוכנים ומעמיד שורה של תקנות לסילוק מהיר ובטוח של פסולת רעילה.

מידת הרגישות של חומרים אלו והיקף הנזק שהם עלולים לגרום לציבור הכללי מחייבים כל בעל מפעל או מעבדה לדאוג לסילוק מהיר של פסולת זו במתקני החברות המורשות ומציב סנקציה פלילית חמורה בעקבות הובלה של שפכים ומזהמים אחרים אל מי הים.

חברות העוסקות בחומרים מסוכנים צריכות לבצע זאת במתקנים מורשים ואטומים על מנת שהחומרים לא יספגו בקרקע, מידע נוסף על נושא זה אפשר למצוא בעמוד יריעות איטום באתר של קומשוב מישורים (קישור לעמוד).

תקנות לטיפול במוצרי אלקטרוניקה

בעקבות התגברות השימוש במגוון של מוצרים אלקטרוניים ועלייה קבועה בנפח האשפה של פסולת מסוג זה, נכנס לתוקף החוק ל"טיפול סביבתי בציוד חשמלי ואלקטרוני ובסוללות".

חוק זה, אשר קיים במתכונתו הנוכחית החל משנת 2014, קובע כי יש להעביר כל פסולת שמבוססת על מוצרי חשמל למרכזי איסוף מורשים.

חוק זה מציין באופן מפורש את האחריות החוקית של עסקים ומטיל עונשים של בין 150- 500 אלף שקלים על אלו אשר מפרים אותו.

חקיקה בנושא צמצום של צריכת שקיות חד פעמיות

בניסיון לחקות את מדיניות החקיקה של מדינות אירופאיות רבות ומתוך מודעות לנזקים הרבים ששקיות אלו גורמות, יזמה הממשלה חוק מיוחד אשר מסדיר את אופן השימוש בשקיות חד פעמיות.

על פי חוק זה, כל מי שמעוניין להשתמש בשקיות חד פעמיות בסיום כל קנייה במרכול ייאלץ לשלם 10 אגורות עבור כל שקית.

חוק זה מעודד צריכה של שקיות בד לשימוש רב פעמי בכדי לצמצם את כמויות האשפה האדירות אשר מצטברות מדי שנה.

על אף שבמקורו החוק היה פרוגרסיבי יותר וחייב תשלום של 20 אגורות עבור כל שקית, שונה החוק וקיבל את תצורתו המוכרת.

חוק הפיקדון – רפורמה חקיקתית בתחום אריזות השתייה

על אף שחוק הפיקדון נחקק לראשונה כבר בשנת 1999, הוא זכה להתעלמות ציבורית ונאלץ לעבור שורה של תיקונים בכדי להפוך לחוק המוכר שאותו אנו מכירים כיום.

בשנת 2001 תוקנו התקנות הבאות:

  • אחריות היבואן והיצרן על יישום החוק – בתקנה זו הובהר מעל לכל ספק מיהו הגוף האחראי על ביצוע חוק הפיקדון או במילים אחרות : מיהו הגוף אשר עלול להינזק כלכלית עקב יישום חלקי של החוק.
  • יעד של 90 אחוזים – הרגולטור בחר ביעד מוגדר על מנת לייצור אפשרות אמפירית לבדיקה של העומדים בתקנות. באופן זה, ייצר המחוקק רף עליון קשוח וסיפק סטייה מינימלית ביותר.
  • אחריות של בתי העסק – על אף שהיבואן והיצרן הם האחראים הראשיים, על כל בית עסק אשר מוכר שתייה חלה החובה החוקית להביא את תוצרי השתייה לידי גוף המיחזור הקרוב ביותר לשטח שבו הוא פועל.
  • חובת איסוף – ראוי להבדיל בין חובת האיסוף( אשר מתייחסת לאיסוף המשקה מבתי העסק ומהמכולות) ובין חובת המיחזור עצמה. בעוד שחובת האיסוף עומדת על 77 אחוזים, חובת המיחזור עומדת על 90 אחוזים.
  • תקנות סימון המיכלים – עבור כל מיכל של משקה קיימת חובת סימון אשר מתארת את גובה הפיקדון שיש לקבל בעבור החזרה שלו. חקיקה זו אינה ניתנת לערעור ויש סנקציות כלכליות כבדות עבור עסקים אשר אינם מכבדים אותה.

החקיקה המודרנית ושאלת המיחזור

המשרד להגנת הסביבה רואה במיחזור כאופציה הטובה ביותר לטיפול בפסולת מסוגים שונים. החקיקה המודרנית בתחום הפסולת מעידה על כוונת המשרד להגביל את כמויות ההטמנה, ממש כמו במדינות המפותחות, כאשר מירב הפסולת תופנה למפעלי מיחזור.

חוקים ותקנות אשר נוגעות למיחזור של פסולת

החוק אשר נמצא בבסיס של כל התקנות למיחזור פסולת הינו "חוק איסוף ופינוי פסולת למיחזור", אשר נחקק בשנת 1993.

חוק זה מעביר באופן מעשי את עיקר האחריות אל הרשות המקומית שהפסולת נמצאת בשטחה.

אין בכך לומר שהגופים העסקיים אינם מפוקחים על ידי המחוקק, להיפך, הסמכות העליונה נשארה בידי המשרד להגנת הסביבה אולם כעת גם הרשויות העירוניות מספקות פיקוח אדוק ויש בסמכותם להזעיק את הגורמים המתאימים לטיפול בכל בעיה.

ההיגיון אשר עומד בבסיסה של החקיקה של פסולת לצרכי מיחזור

  • חסכון כספי – שימוש חוזר בחומר גולמי איכותי מאפשר למשק הישראלי לחסוך מיליוני שקלים מדי שנה. באופן זה, מיחזור יעיל מאפשר לתעשייה הישראלית לקבל חומר גלם איכותי בעלות נמוכה במיוחד ולנצל באופן מלא את המשאבים הקיימים.
  • שמירה על הסביבה – חומרים רבים אינם מתכלים במשך אלפי שנים ומזהמים את הקרקע ואת מי הים. שימוש חוזר מאפשר לנו להקטין את הזיהום הסביבתי ולמנוע חדירה של חומרים מסוכנים למי תהום.
  • חסכון במקום – במדינה קטנה כמו ישראל ישנה חשיבות עליונה לנצל כל פיסת אדמה באופן פונקציונלי. על ידי המיחזור אנו מצליחים להקטין את הנפח אשר מוקנה לאשפה ולפסולת מסוגים שונים ולנצל באופן טוב יותר את אזורי ההטמנה הקיימים.
  • בריאות – זיהום סביבתי עומד בבסיס של מחלות כרוניות רבות ומהווה את גורם התחלואה המסוכן ביותר בעידן המודרני. תקנות המיחזור מעניקות כלי אופרטיבי למלחמה בגורמי המחלה ואפשרות אמיתית למניעה של מחלות קשות.

ניתן לראות כי החקיקה המודרנית בדבר הטיפול בפסולת הינה פועל יוצא של הצריכה המוגברת אשר מאפיינת את הדורות האחרונים, כמו גם מהבנה בסיסית כי טיפול שגוי בפסולת עלול להביא לידי שורה של מפגעים בריאותיים ואקולוגיים.

השאירו פרטים ואנו ניצור איתכם קשר בהקדם.